ואתה ואני

שוכבת בהווה, עיניים רטובות, פיה מריר ששום תה לא המתיק.

הטבליות שנלקחו. החיים נלקחו. חלומות נבלעו בתה. ותקווה, יחד עם מרירות, בתוך החזה שלי, לספוג אותי שוב ושוב, את הלב. עד מהרה הגיעה ההבטחה שלא עבדה, ילד שחיכה שהדלעת תהפוך לעגלה. ושהיא התעוררה בצד השני של היותה מבוגרת, עם שיער לבן, לבושה בקמטים, אבל סירבה לצער. אני לא רוצה את הכאבים, אני עדיין מסרבת לעכל את הלא, בדיוק כמו לעולם לא עוד. בתוכי זה היה לנצח. זה יהיה המצב. והקדשתי לעצמי את קולו של ג'ון, ששמעתי שוב ושוב, נשחק, מפרק את המילים והאקורדים, מפרק הכל, עכשיו מההתחלה, שוב, אחורה, בבקשה. והיא הייתה נדיבה איתי. כן, הדמיון הוא כביש מהיר ללא אגרה, אליו אנו נכנסים ללא יעד ובונים מדינות ומקומות לינה, הרפתקאות שאינן מתגשמות, למעט שם, שם אין משמעויות אסורות. וזה מעולם לא היה קיים. חוץ מלראות את החזה שלך מולי, העיניים שלך שכאן, על הכביש המהיר הזה, לא בורחות, לא מכחישות, לא רצות לכל מקום, בורחות משלי. לא הפה ולא החיוך, שום דבר לא בורח מכאן. אני נכנס אליו, והוא כבר לא אספלט, אלא בזלת וצוקים, שמיים קרועים בכחול לבן, שמש ממסגרת את העץ שמולו. ואני מסיר את משקפי השמש שלי, ובכל חלק של הדרך, אתה, אתה תמיד כאן, כאן, בלי בלתי אפשריות, בלי מכשולים, בלי אלתורים, בלי השערות ובלי אחרים שמזכירים לי שבמציאות הקיימת, ברגע שאני כותב, אני לא מגיע אליך, אני לא נוגע בך, אני לא יכול לנשק אותך, אבל כאן בתוך התרחיש הזה אין ולא בלתי אפשרי. ולבסוף, אין שום דבר אחר, יש הכל. בגלל זה אני חי כאן, איפה שיש לי אותך בלי שעונים, בלי לוחות שנה אנושיים, בלי משחקי חשיבה או פילטרים אסתטיים, הנה אתה איפה שתמיד היית, איפה שהריח שלך ממשיך להנחות אותי. ואיבדתי את כל מה שהיה לי, היה לנו, להם היה, אבל לא אתה, לא ידעת להפסיד. או שמא היו אלה החיים שלא אפשרו לי? הקווים בקרטוגרפיה הפלנטרית מבטיחים לי שכספית, אפילו נסיגה, מאדים באותו מצב, אבל בשבילי בעירה, נוגה, השמש, הירח וצדק רחב הידיים הם כולם, חוצים את צעדיי, נתקלים בגופכם ואין הפסקות קצרות, הבטיח לי שבתאי. אין אינטררגנומים, הפסקות או ויתורים. 

אתמול יצאת מהחלום שלי, אבל המסר ששלחת לי לא היה מסר של אישור, קבלה או מודעות. סימני שאלה נשארו ונדמה היה לי שאתה צועק עלינו, אבוד, מבולבל, קורא שצריך לברר את ספקותיך. היום, הופעת מחדש בחלום. ואתה בילית איתי את הלילה, בתוכו. והספקות התפוגגו, לא היו שאלות, רק החיוך הזה, העיניים הלא אחידות האלה, רק העונג להרגיש אותך לצידי, היד שלך, היד שלך והליטוף הזה שאני כל כך מתגעגע אליו. היית כאן כל הלילה היום. לא הגוף שלך, אלא אתה. כל. ואני מקשיב לו שוב ואתה ואני. כדי לפייס אותי לפני שכל המלחמות יגיעו, לפני שכל השקרים יחשפו את מה שהרחיק אותך ממני, לפני השוד האחרון, לפני הכל וכל השאר, המוזיקה עובדת כבת ברית בטיפול באהבה שיש לי אליך, פותחת לוטוס לעוד יום קר, לח וגיהנום. הם חושבים שהם מרמים אותי. ואני מעמיד פנים שכן. כל השקרים ייפלו, אלה של 97', אלה של 2008, אלה של 2012 ואלה של 2015. הכל יישבר במעטה הזה של אלוהים, דרך קולו של ג'ון, אדם הגה תשובה של רגע לחלום וממשיך, וכן הלאה, ואתה ואני, ואתה ואני מטפסים, חוצים את צורות הבוקר, ואתה ואני מושיטים יד מעל השמש אל הנהר, ואתה ואני מטפסים,  ברור יותר לכיוון התנועה, ואתה ואני קראנו מעל עמקים של ימים אינסופיים, ואני ממשיך והולך בקרוב, עוד מעט הו האור, לעבור פנימה ולהרגיע את הלילה האינסופי ולחכות כאן לך, הסיבה שלנו להיות כאן. אני יודע שזה החלום, תגיד לי שאני חולם, כי כשאני מתעורר, שתי דמעות זולגות על לחיי, היד המוחזקת על המצח שלי שמנסה לחסל את החושך שנשאר בתינוק, אני הולך לעזוב אותך, מה לעזאזל רוכב יבלבל בין שני רגעים מכריעים, לד זפלין וכן, עם מסרים הפוכים? ואני מרגישה שאולי בכל זאת זה היה המסר שאחד מאיתנו שלח לשני. בועת זמן התפוצצה על פניי. ואני מלחין, בטעות, את האקורדים שאשאיר לכם לנגן ביום ד' של המשחק, בלי שוויון. האם אעזוב מבלי שאוכל לראות אותך שוב? נפטון מתערב בנבואות, בין הפחד שלי לבין האהבה שיש לי כלפיכם. אולי אתה מרגיש רחמים, אחרי הכל, על זה שאהב אותך כל כך וכל מה שרצית להגיד לי, תחסוך מעצמך את האהבה שלי, אני לא אחזור!

אהובי, הגוויות צריכות להיות כמו הארורים, משאלה אחרונה, לשמור עליהן, לנחם אותן במסע, במסע האחרון. זה עוד לא הגיע. בקרוב, הו בקרוב, האור!