המשיח יורד דרך הגשם

 

היום נזכור את הצלב הסמלי של מותו. אנחנו שאינם קתולים. אמא שלי אגנוסטית, הבן שלי אתאיסט ואני נוצרי. המשיח נמצא בי, כפי שאני בחיים. שבלי תשוקה, אין שום דבר בעולם לאף אחד. חסד האהבה והסליחה יורד דרך טיפות גדושות של גשם, רוצה לשטוף את עולם הכפרה. הדם השפוך של הכבש שיבוא לקחת את חטא העולם. למה לא היום? מה נעשה כל כך מאוחר. יום שישי טוב. היום נקבל את המצפן של שעות הפנאי. צלב הזמנים המפחידים. חסד מראש. הנה, אני פותח את החלונות והדלתות. זה המשיח שמבקר אותנו.

יורד גשם חזק. כבר שתיתי קפה. כששוטטתי את עיניי מעל האגמים בחוץ, בין הדשא הכפוף על ידי הטרקטור, במיכל, בבריכה הנשלפת, מלא עד אפס מקום, מזכיר לעצמי שצייד השמש כבר בצעד השמיים ואני עדיין מוצא את עצמי כאן, בלי לדעת איך להיפרד מהעולם או למצוא בו זהב כמו שאברונוסה לא שרה זהב לבן, זה לא תמיד יותר מזהב לבן. חוץ מהמוזיקה, למעט הפרוותיים והניסים של אלוהים בחלומותיי, המדריכים אותי בחושך, העולם הוא עדיין מערה מקבילה למערה של אפלטון. למה לעזאזל שכחו אותי פה, למה לא שלחו לי את ההתנהלות הבטוחה שמאפשרת לי להתבונן על הכל מנקודה גבוהה יותר? זה בגלל שמישהו עדיין צריך אותי, כדי להמציא שיר שמדבר חזק יותר על הצורך באהבה כבסיס לכל דבר, או בגלל שהם רוצים לראות אותי מראה את זה במילים ובמעשים, ואני מתעורר בפנים, כדי להזכיר לך, מי מקשיב לי, שמסתיר ומסתיר שגם בשבילך, אהבה שקטה יכולה להיות מרד, חיית פרא על שביל האין, החומה הרופפת, שבה אנחנו חוזרים. להציץ בטבע והוא, בעדינותו ובנדיבותו, מחזיר לנו שלמים את האופן שבו אנו רואים את מה שמסביב ובפנים, מה למעלה ומה שלמטה, גורם לנו למצוא לפתע את הסיבה שגורמת להר לזוז ממקומו, שגורמת ללב לנוע בניסיון לתת חומר ויסודות לכל מה שאנו נושאים איתנו, אחרי כל הסבל, הבכי, הבכי, הרוח והחרטות, רק מוצאים, אין, לא מוצאים. מעט, מעט שמרים ועלייה במינונים ההומאופתיים, הגורל הזה שדואג ולא מתגלה בזמן שרצינו, מה שבא אחרי הכאב הזה, אחרי הרס היסודות, אחרי כל ימי ראשון שהופסקו, כל המועדים שהוחמצו, אי הוודאות הפכה לחרדה, מה באמת בא אחרי כל השרשראות נשברות, מה שנובע מהחיים, מה שנובע ממנו, מה שנובע ורואים מהחיים המאסטר מתחבא באיזו שובבות וגורם לנו להאמין שהחיים הם מישור מופשט, שבו אנחנו מכניסים, כותבים ואז מקיפים את המילה, השפה, מעשה ההוויה אחרי התחושה, בן אנוש אותנטי, אז כן, אז, כשיש סיבות לשמחה, כשאנחנו מגיעים לשיא האשליה, אחרי שנפלנו ארצה, עם חלומותינו מקומטים ביד, אז הוא מרפה, עזוב, עזוב, עזוב, עזוב, אנחנו נלך!

ועד שנלך, אנחנו רק צלבים וייסורים, מחשבות, פעולות מנותקות, השראות וכמה פסוקים שאנחנו חיים עד אז. עד היציאה, כשהשעונים מתחלפים, הזמנים האדישים, עונות השנה נשפכות, האביב והקיץ, על שולחנם של כולם, או לקינוח, מרחף כמו אי ודאות, ישפך עלינו קצת סתיו, המשך החורף או העונש, רק המשך הנצח נשאר לי ביום הזה, רק כוס הקפה החסרה בנפשי, רק הכוס החסרה בנפשי. אני שתמיד מאוחר מדי לחייך, זה תמיד מוקדם מדי לעזוב, שהצחוק שלי פסק לעת עתה, שהאדמה ממתינה לדמעות שיבואו להתגבר עליי. ורק כששמח או לא מסוגל לזכות בלב, אגיד את כל המילים, אחזור על כל התפילות והתפילות, אגיד אל תחזור או אגיד תחזור, או אעצור את שפתיי מלהתחנן סביבך. ורק אז, במודעות המציאות, ימסרו לי את הבשורה שתאפשר לי לעזוב בלי להתגעגע הביתה, בלי להשאיר מאחור זיכרונות, בלי שום צלב שמכתים את המסע שלי שייקרא, במקום שמחה, איזו אודה של שפע ושתלך בלי שם, כי הכאב לא צריך מינוח. הצלב תמיד מגיע, עיוורון הרבה לפני כן, אז תן לעודף הבהירות הזה לפרוץ דרך הערפל, לחתוך את האשליה, את החוט שקושר אותי לשיגעון הזה! מי יתן והמוזיקה תגדל, שהחיים יזרחו עם ניצני ורדים ויסמין, עם כל מיני פרחים, שיהיה אביב, בזמן שאתה כאן וסוף סוף אוכל להעריך אותך, לראות אותך מנקודה אחרת, ולשמוח שהשמחה שלך היא החופש שלי וטעמי חופש. אני אקום מהצלב ואתן לעצמי לצאת לנקודת האור הקטנה ההיא, בין החיים לשאר התוחמים אותי, בגשמיות הכבדה הזו. כדרך לעיכוב, באקלי מגיע, מאחד אש ומים.