ימי ראשון להלחין את השמים

 

אבא, היום העולם מאבד עוד נקודה אחת, כדור הארץ כפי שאני מכיר אותו, מאבד עניין, עוד מדד של אושר שנגנב מהיקום הפרטי שלי. מאצילות שאף פעם לא נכשלת כאן, שם בחוץ, הם מקבלים בברכה את הרוך שלו, את חלומותיו בהקיץ, את התסכולים והחרדות שלו, היום הוא עזב על כנף ניתניה, ביום הערמונים והג'רופיגה, אני אפילו לא יודע מה להגיד לך, האיש שהיה אבי השני עזב, האב השאול שנשאר,  שעזבת כאן, כמעט את השיבוט שלך, אבל חזק ממך, שהתנגד למזג האוויר ולכאב, למחלה והפך בעצמו לצופה בחיים, בתעלומותיהם העמוקות.היום, אבא, תקבל אותו בזרועותיך כאח, במסע שמתחיל באור, לב בגודל גודלו, שפם טקסי, מבט עלוב ונגיעה של פגודה, ברג'ירו והומוריסטן, היום הוא עוזב ואני אנוכי, בוכה בלי כוונה, כי אצטרך לסבול, אם אדע שזה באור שהוא,  בשלום, באהבת נצח, שהיינו מחייכים ושרים, אבל אתה יודע, אבא, לפעמים רצתי אל מבטו, אל החיבוק החזק שלו, אל מתיקותו האמיתית, אל הרוך המוכן שלו ואל שאלתו, מה שלומך אחייניתי, מה שלומך כריסטינה, ואתה יודע שאפילו קולו היה שלך,  מעין כוכב מנחה, טירה מלאה קרבות וחומות ששום פחד לא נכנס למאורותיהם, ורק לראות אותו מביט בי היה הכוח המתוק להסיר את הלחץ שלי. גאיה מפציעה, וילאר דה אנדוריניו נפרד לשלום, אבל הוא כבר על דרכם של המלאכים, מה שנשאר הן גלימות התמותה שלו, בשיעור הקומה שמעולם לא עמד באדם הגדול שהוא תמיד היה. פזיז, נדיב, אמנותי ואמפתי, הוא איננו, בשנת השבתון שלו. ונגע בכולם, בזמן שנשאר כאן, הוא טקסי עלבונות כדי שלא יתגעגעו אליו כל כך, הוא הפך לילד שרץ בין שורות רוח, על קירות ורצפות חורש, גגות וקרבות, שודד את העצים מפירות, האדמה דומה וכרוב, אלוהים מחייך ודומעות. הילד שלעולם לא יוכל להיות, הפעם, פתוח לרווחה.

בזיכרוני, חוף הים של אגודה, שם הייתי פוגש אותו כמה פעמים, רק כדי לראות את החיוך שלו שיעודד אותי להמשיך בדרך שאני עדיין נמצא בה. הוא היה מניח את סכיניו, שוטף את זרועות האהבה הגדולות שלו, מנקה את עצמו ובא לשתות קפה. את פה, ילדה. הילדה היתה אחיינית, אבל היא התקבלה כאילו היתה בת. הוא תמיד קיבל אותי בחיוך שופע, רחב כמו הלב והשפם שלו, כל כך דומה לשלך. אה, אני כבר מתגעגע לעיניים שלך, כמו שאני מתגעגע לעיניים שלך, אבא.

אני זוכרת את אבא, בכאב שלי שלא ידעתי לעצור בו, את תומס הרחוק, מקטר בי, שלוש, ארבע פעמים, של גיבור ודוד קיצוני, יושב בכורסה של טרקוס, ומדליות בצד, הוא החליף אותך באוזנו הקשבת, בדיבורו הקצבי, בעיניו, אבא, היית, בהיותך הוא, חוף מבטחים שלם,  נוכח, מלא כאבים בחזה, אבל תמיד מבקש עבור אחרים. כמובן שאני יודע שאמשיך להיות נוכח, כמוך, בדרך הלא חומרית הזו שכבר הרגילה אותי. מעולם לא נעדרתי, למרות שאני לא. אבל עכשיו לאב השאול הזה לא יהיו עיניים מתוקות ומתוקות, לא יהיו לו זרועות חזקות כתומכות, הוא יהיה עוד מלאך שאני מתפלל אליו ויהפוך לעוד געגוע בין האחרים. עוד תפילה אחת לאלוהים.כולכם מעקפים, מאחורי הלוויה הפרידה לכאורה. ואני מתרחק יותר מכל החומריות, מכל המציאויות הזמניות של המישור הזה, מפני שבין הצחוק והדמעות שלי, אני חולק איתכם יותר ויותר את האנושיות שלימדתם אותי. אני כבר יודע שתמיד נהיה גופות מושלכות, שנבחרו ברגע אחד ואז, בזמן הקצר של התוכנית הזאת, נערמו בזבל על אדמה נדיבה. ובכל זאת, ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שבת, ראשון ייחגגו שוב, החגים המטלטלים והקדושים, אבל דומיניק, אבא שאולה, דוד אוהב וטוב לב, לא. מה שנגמר זו העובדה שכל יום אין סיבה להיות שוב ביום ראשון. ענף של עיניים מתוקות ומתוקות על פיר פונה לגן עדן. נתראה בקרוב, נתראה בקרוב. אל תשכח לבוא לקחת אותי. 

אבא, היום זו מסיבה בגן עדן, כולכם תהיו ביחד, כמו קודם. ויש בי שמץ של קנאה, שאני עדיין לא מוכן, עד לגובה שאני גם הולך לשבט שלך, בגן עדן. זה יהיה, אם זה חייב להיות, ביום ראשון שהוא יום ארוך שבו ציפורים מסתתרות בין העצים וספסלי הפארק שבהם אנו יושבים ומהרהרים בעולם בהנחה הנסתרת ביותר שלו, זו של הפשטות. וימי ראשון תמיד יהיו ימים של מנוחה, של המתנה לימים טובים יותר.