Eneia Veredas & Mahatma Gandhi

 

קהילות 2027

יש לי חלום

כולנו נושאים את הפחד

חלקנו עם אבנים

על יד וצלקות טריות,

מפוזרים על הגופות ו 

בנפש הקולקטיבית

מוכתם

מטושטש מחוסר תקווה,

ובכל זאת, 

הלכנו, וקמנו

מדרונות של סרקזם,

איפה הם נערמו

פועלו של הקפיטליזם

לבוש, של רעוע שלנו,

עבדות אנושית, 

הטינה של האנוכיות, 

בחולשת הרעב שלנו, 

גזי השנאה,

של רווח כנגד האדם,

המעדנים המופשטים

של אכזריות וייסורים

בפערי הכוחות 

ובורות רגשית.

חלקם רעדו מזעם

ואחרים בעלי אומץ, 

קצף הזעם התייבש

יום הימים, 

ובטיול הזה, אף אחד מאיתנו לא

מת 

או ראה את האמונה הופכת לפרטיקולרית

בבינומיה אחרת 

שזה לא היה בשביל ה"אנחנו",

אף אחד מאיתנו לא העז

להרוס אומץ, זה,

להתמודד עם ההווה,

שהעתיד שלנו 

הדור הצעיר 

כתוצאה מכך, מהאנשים האלה,

של האמלגם האנושי

עריץ על ידי המשיח,

של האתגר התמידי שלנו

של ההסתערות, של החוסן,

להרוס כדי לבנות מחדש

כל זה שבו 

עדיין האמנו. 

כולם אזרו אומץ

ואוטופיה כתכונות שבריריות

 בקופסאות מגן חלשות, בגופנו

נגד התקפות ומארבים.

וכשהצל 

של כוח אפל 

חשבתי להציע לנו, 

בזמן ההמתנה,

פצצות ואחרות 

אפקטים שטחיים,

כשחשבו

להרוג את ההתמדה שלנו

להשתיק את צעדינו, 

עם חזרות קטלניות

מהירושימה ונגסאקי,

ומאגרים מהוללים אחרים,

הגחנו מחדש מבין הריסות

, רגליים, שלפוחיות, פיות

, כתפיים וכל כך הרבה זרועות

 שהאדמה נפתחה לחלקים, 

שהים נקרע לגזרים 

בחתיכות כדי לתמוך בנו 

ולהפריד את עצמנו מן המוץ.

חזון האנושות

זה אבד 

במשחק השאפתנות, 

בכניעת כוחות מפוקפקים, 

זה היה שם, בקבר משותף

היכן נמדדו כוונות; 

ואיכויות להצלחה

במסע החדש הזה 

איפה הילד,

התמדה

היו הכוח המניע,

עין הראייה, התמיכה, הערעור 

והסירוב לכסח 

כעצמים משוכפלים

של הציוויליזציה הקודמת.

עם התודעה החדשה

של אמת, 

אנחנו יוצרים קהילות.

לאן כולם נשאו

בהתנדבות

פחד, התגברות ותקווה

לתוצאת הבוררות

של שורשים אנושיים.

לאחר מכן, שמו שונה

לכל הדברים 

שהתועלת שלו

זה היה לשים בני אדם 

מעל סוכנויות רווח. 

שנולדנו 

להיות סיבה ופרי, 

יותר ממרד,

יותר מהצינור 

של זן פיליפורמי זה 

שנבדקו

לעבור הפלה 

על ידי הדור החדש. 

ואיתה, הכל 

הכלים של חוסר אחדות, 

כמו גם מלחמה, 

רווח ודת.

העולם נעשה חדש,

האדם האניש את עצמו

עם זאת, תן להיסטוריה להיות מודפסת

בזיכרון הקולקטיבי,

זה של לא לשכוח

של זה שהיה

בתהום הציוויליזציה האנושית, 

וכשכולנו קמים

הבר של הקולקטיב,

זה כאשר האלוהי 

פועל בין כולם.

ראיתי יום בהיר עולה, 

כשהרמתי את זרועותיי לשמיים

ושל הכרת תודה וענווה,

על הברכיים, 

הקולקטיב, כמוני

ראה את הבזק אלוהים

להחזיר לנו את האנושות

בזרועות הכוח החדש,

מנוהל על ידי הקהילות.