בגנים של שבתאי

 

קמתי, אחרי יותר משלוש שעות בין המחשבות והעשבים השוטים. משימת הגיזום עזרה לי למקד את מחשבותיי במה שקודם לכן הוסתר ממני. ההבחנה, כאן, בין הצמחים והשיחים לבין שרידי פרחי הבר, נוטה להיות צלולה ומתמשכת יותר, רעש קטן מרעיד את החלק הזה שבי, פעיל הרבה יותר מאצבעותיי מלאות הלכלוך, מהדקות בצד אחד ושולפות בצד השני. מלמעלה הוא יכול היה לראות את התמונה הגדולה של הרגעים שחיו בתפארת כתר הקוצים. הסבל גואל כשהוא מגיע לפסגה. עד אז, הוא משתעבד, במחי יד, ובמקרים אחרים, לאט. והמוות האיטי של מצבים תמיד נפגע יותר, כואב יותר. הגן שהתרגלתי אליו בילדותי, צמח אחר צמח, פרח אחר פרח, אדם אחר אדם, כולם גוססים, כולם עוזבים, כולם נשארים, ולהחליף את צבעי הגן, הכאבים צבעו הכל. אבל לא ויתרתי. המשכתי לצייר בתים ולהגדיר רגעים למוזיקה. ואז מישהו רצה לגרום לגינה לצמוח, העשבים התפרקו, לא היה מי שיגזום אותם, מסביב רשלנות, רק הילדים לבד, נשארו בלי כיוון, בלי אמפתיה, בלי חמלה. בגינה שלי, אבא שלי, אחי, סבא וסבתא שלי וחברים שלי עדיין נוכחים, כי אני מעגן את עצמי בזמנים הטובים, את הרעים אני מעדיף לשכוח. ואני נשאר באור, להחליף את העיוורון, כי אני רוצה לראות. וכך למדתי לגזום, לגזום רגשות. הוא טיפל בי בחיים, בפצעים ובנטישה, במתירנות ובשובו של שבתאי, שהוא המורה האהוב עלי. תמיד הערכתי גנים. היו לי פעמים רבות בחיי, מפולחות על ידי זעזועים שרק אני יכול לדבר עליהם בהגינות הראויה, שבהן חשבתי שאין לי זכות, לרצות לטפל בגינה. איכשהו, הרגשתי אשמה אם איזה תענוג בא לקחת אותי מהסבל, שבו רבים רצו אותי. והכתר של ישוע היה של קוצים, וזה של כל בני התמותה עשוי משלל של בורות, קנאה, כעס, נשיכת גב, קטנוניות, קטנות, זדון, וגם רוך, של ההבנה או ההיעדרות של זה, של חוסר אופי של אחרים. פגשתי אנשים מרקעים שונים ביותר, שחיו את הקלישאות השונות ביותר, כמו לרצות את הטוב עבור עצמם ולא עבור אחרים, אחרים רצו את הטוב עבור אחרים, אבל אף פעם לא יותר מאשר עבור עצמם, ואפילו פגשתי אנשים שמעולם לא רצו את הטוב עבור עצמם או עבור אחרים. הכנסתי את עצמי, וזה אף פעם לא באיזושהי צורה, אלא תמיד באותה צורה,כאשר אנו מדברים על טבע האישיות או על לכידות האופי, בטווח של אלה ששמים את הטוב לאחרים מעל שלהם, מתוך אמונה שכאשר אחרים יהיו בריאים, אז גם אנחנו נהיה בריאים. וכך היה, עד שהגעתי לגנים שהתחלתי לקחת כשלי, ערב חזרתו, בפעם השנייה, של שבתאי לשמיים. אני זוכר דמויות רבות ומזימות רבות, שבוצעו מאחורי גבי ואפילו בנוכחותי,כמו דימויים מסרט ארכיוני, שבו נתתי את הסכמתי, באמצעות שתיקה, שותפות לדבר עבירה והרבה נאיביות מצידי, להפצה ולהמשכיות של הרוע של אחרים סביבי. סוג של צניעות מנע ממני להיות מי שאני בכלל, להיעלב, להתבייש, לא רוצה, בשום צורה, להיות קורבן או רודף של אומללות או מטרה של קנאת אחרים. אני הייתי זה שבנה את האמונות על חיי. אני לא יכול להאשים אף אחד בשטויות כאלה. אני הייתי זו שרצתה לראות את הטוב בכל מקום, אני הייתי זו שרואה יופי באחרים. אני הוא זה שבניתי מישורים וכנים לאויבי בעבר ובהווה. כולם לא יכלו לסבול זה את זה והיום הם מאוחדים למען טובת הכלל, זו של האיבה. היום, בחלק הזה של העולם, האדמה עדיין יפה, הפרחים, הרוח שעוברת, הפרפרים והציפורים, החתולים שלי באינטראקציה מתמדת איתי, כל מה שסובב אותי יפה וטבעי. יש לי תפיסה, כשאני עובר גם על האדמה וגם על המחשבות, שתמיד חיפשתי אסתטיקה רגשית, אסתטיקה של ערכים בחיי הסובבים אותי. ולשאלות הקיומיות שלי מגיעות תשובות שלא מגיעות מאוחר, כי אני עדיין חי, כי אנחנו עדיין מטפחים גנים בממד הפיזי הזה, שכל המחלות שאנחנו מביאים, כולן, באופן בלתי נמנע, הן סימן הילדות שלנו. הילדות, מכאוביה ושאלותיה נשארים ומתגלים לאורך כל החיים, כמו פאזל, כמו עוד חינניות וציפורני חתול, קנקני חלב והתחתונים השבירים. כולנו עשויים אבקנים וקרפלים, עלי כותרת, עלי גביע ופדונקים: ממש כמו פרחים, רק עם שמות טכניים אורגניים אחרים שאנו מייחסים להם מינוח שונה. הזרע שנביא והדשן שנקבל יכתיבו את גזר הדין על פוריותו ועקרותו.אנו בני האדם, כמו פרחים, מחזיקים בכל זה, מצייתים לטבע קצבי ואסרטיבי, שממנו איננו בורחים. עלי הכותרת של הפרחים, כמו גם עלי הגביע שהם הקורולה שמקבלת את עלי הכותרת, כלי הקיבול הירוק שבו הם מוגנים על מנת התפרחת שלהם, הפדונקל שהוא הגבעול התומך בפירות הזרע, אנחנו גם צריכים שכל האלמנטים האלה יקרו ויהיו שלמים. לעולם לא על ידי התבוננות בזרע נספר על פוריותו, אלא על ידי זריעתו והצעת התנאים המינימליים להתרבותו. כשאני אומר שעלי הגביע ועלי הכותרת מכילים בתוכם יופי של מראה, אני גם אומר שהם כבר נושאים בזיכרונם את התוצאה הסופית, את התהילה הפיזית של ההתפוררות, ואם עם פרחים התהליך הוא מהיר, בדרך כלל מצייתים לעונה, שבה, בהשוואה לבני אדם, היינו אומרים שזה רגע, רגע קצר,  בינינו בני האדם לבעלי חיים אחרים, דברים לוקחים יותר זמן, לעונות השנה, אנחנו צריכים יותר זמן ומרחב כדי להתבגר ולהגשים את מה שמצופה מאיתנו. מה שמצופה מאיתנו על ידי הישות הגבוהה שלנו, לא על ידי אחרים כמונו. לא הגענו להיות מה שאחרים מעמידים פנים, וגם לא להיות מה שהורינו לא יכלו להיות, אלא ההמשך הפרוגרסיבי. והחיים הם לא רק הפריחה של המין שלנו, הם המקרוקוסמוס של אינטליגנציה דינמית ואחראית, בהשוואה אפשרית לזו של גן, לאבולוציה צפויה. יערות ויערות, כמו גם גינות ציבוריות, הם בעלי רצף של גילאים ובדרך כלל עולים על תוחלת החיים של בני האדם, אם הם אינם קורבנות של רשלנות או גאווה של האדם, ומלווים דורות אנושיים על פני כדור הארץ. גינות בודדות לא. הם שבריריים יותר, מיידיים יותר ורגישים הרבה יותר לגווע, בכל התנאים, בין אם חיצוניים או פנימיים. גם הקידמה וגם הגן, כאשר מדובר בהנאה אישית, יהיו בעלי משך זמן דומה לזמן שהקדיש לו הפרט. גנים קולקטיביים עמידים יותר, כאשר האנושות רוכשת חוכמה, לטפל ולשמור על בהירותה וחיוניותה. לפיכך, גנים מקבלים תכונות דומות מאוד לטבע האנושי, כאשר יש, מאחוריהם, תודעה גבוהה יותר, לחיוניותם ולהתפתחותם. ציפיות מכתימות אותן, מתננות, מניעות או מבטלות, אבל הן כןחלק, כמו פסיקים במשפט מורחב, עם נושאים שונים ופרדיקטים, של התפתחות הדרך. לצפות מבני אדם להיות רגישים לחיים, להתניות של האחר, זה כמו לצפות שחבצלות לא ימותו. או שחיים נולדים במקום שבו לא הייתה הזרעה. כולנו מותנים, כולנו סובלים מציפיות, כולנו מחויבים, בדרך כלשהי, להגשים את מה שאחרים מצפים מאיתנו. לעתים קרובות עלינו להשקות את החלומות שנולדים במרווחי הציפיות של אנשים אחרים ובשליטה,לא משנה מה קנה המידה, של החיים שלנו. הורים, כמו האדמה, המים והזרע, חייבים לדשן את האדמה, לרכך ולהגן על העובר, התינוק, הילד ולתת לו, כשהוא גדל, כמו ילדי החתולים שלי, לאפשר לצאצאיהם לחקור, לחקור ושיהיו להם צמא ומים להזין אותם. בעלי חיים אינם מחזיקים את צאצאיהם בשבי, הם מציעים להם עולם מלא סכנות, אך הם מתקרבים כדי להבטיח את ביטחונם.הם לא מונעים מהם לחיות. לא מלמדים אותם לגנוב, לא לשקר, לא להשמיט, לא להפלות, לא לפחד, לא להתייבש ולא לקמול. ובני אדם צריכים להיות מפוקחים, על ידי קולקטיב גדול יותר, יש למנוע מהם להסיט את המסלול הטבעי של משימותיהם, את הנתיבים הנכונים שהם נושאים בזיכרון הבלתי נראה של ישותם. וכולנו באנו להשאיר חותם, להוסיף מורשת, להעשיר דרך חיים גבוהה יותר. לפרח יש את הזיכרון הזה שכבר מוטבע בזרע.לילד יש זיכרון של המורשת שהוא מביא ובעיני אלה שאינם מכירים את עצמם, כל אלה שחושבים כמוני נקראים משוגעים, רצוי שקטים וכבולים לגלגל התפתחות. אם זה היה אפשרי עבורם, הם היו עושים זאת. ואני קורא לעצמי שולי. וכל מי שאני מכיר כמוני היה ונדחק לשוליים על ידי חברה מעתיקה ושמרנית,בור ומדכא שמתעקש ללכת בעקבות אופנות במקום ללכת בעקבות הנמקה, שמתעקש לייצר מחלות כרוניות מתמשכות במקום לעקור אותן מהשורש, ששומר על מראית עין, בשימוש באתיקה כופה על אמות מידה של אופי, במקום אתיקה על ידי שכנוע וניתוח. האור תמיד ימצא דרך להיכנס. ולו רק בגלל הסדק בכיסוי העיניים שרוצים לשים עלינו. 

סטורן הוא קפדני, חרוץ, דורש קביעות, אסרטיביות, חוסר אנוכיות, סבלנות, הגבלה, חוסן, אריכות ימים, סופו. הוא לא שואף לעושר, הוא לא מקבל קוקיות או צביעות, הוא קורע שקרים כאילו היו עלי כותרת של ורדים בסוף חייו. שבתאי לא מעריך תענוגות, הוא מורה קפדן, עקשן, איטי, גוזל זמן, לוחם. כולנו נדע על תכונותיו ופגמיו הרבים, הכל עניין של כרונוס. לכן הם קוראים לו אדון הרשע. שבתאי, למרות שהוא בודד, והוא מכיר את עצמו, לא אוהב להתרועע עם אחרים, הוא יודע שהוא צריך לעשות את זה, כי אדון נזיר זה תלוי גם בחילופי אדונים אחרים. ואם שבתאי היה יכול, הוא היה הורס לי את הגינה, את ההנאה וההנאה שלי מהפרחים והשיחים שאני גוזם ומסדר, סביב ההילה שלו. אבל עד ששבתאי יעשה זאת, מי שנוקם היא הרוח שאני מוקיר, אצילות כוונותיי ומעשיי, אצילות כוונותיי ומעשיי. תכלית. שבתאי יודע שאני אוהב פרחים ושאני לא יכול לראות אגרטלים ריקים, בדיוק כמו סבתי מצד אבי, אבל שבתאי גם יודע שלא באתי לחקות את סבתא שלי, כי לא הייתי העתק שלה. באתי, מלכתחילה, כדי לכבד את אלה שבאו לפניי, את עבודתם, את עייפותם ואת אהבתם, מעט או בכלל לא, ולעתים קרובות כל כך נשכחתי, ובאתי להוסיף את חותמי שלי, לסימן המגובש היטב של אלה שקדמו לי.וילדיי שמביאים חלומות ותוכניות, הם גם יוסיפו ויתחייבו לכבודם של אלה שעברו ואלה שיבואו. לכן, כשכבר רחוקים מהעשבים השוטים והבורות שלהם, ומהעייפות שהופכת להנאה, שם, על פיסת האדמה הזאת, אני מסתכל על האדמה ההפוכה, על הירוקים והכחולים, ובשבילי המוזיקה ממשיכה, ברקע, להפרות את כוונותיי. 

אילו יכולתי למלא חדר בכל אויביי, מוצהרים ונסתרים, כולם היו מתביישים לראות את השקרים נופלים לנגד עיניהם. מי שהולך באור לא מפחד משום דבר. אלה שהולכים בחשכה מפחדים מהאמת, מהכרת עצמם לחלוטין, מהגנה על דברים וסיבות. זה עניין של אופי או היעדרו. ואת האופי אי אפשר לקנות. או שיש לך את זה או שלא!

סליחה לאחרים היא לא עניין של שבתאי, לא של הגנים שאנחנו מפריחים שם, היא עניין של נפטון, של פלוטו, של יופיטר, של נוגה, של מאדים, של השמש שנמצאת בי ושל הירח שהביא אותי. ושל הדמות שאינה מתכופפת. באתי להוסיף ולא להחסיר. באתי לבטל את ההדרה. הפכתי להיות אנשים אמיתיים. וכיוון שאני יודע שמה שלא מוסיף לי, ולא מזהה אותי, חייב לגבור, למדתי מהר מאוד לפנות לשירה, להחליף שמות תואר וכינויי גוף אישיים בשמות נעימים יותר ואת המילה מלחמה, החלפתי אותה באהבה ואת המילה שנאה בפרחים. הייתי עדיין צעיר כשלמדתי לעשות את הקסמים האלה. להפגין את מי שאנחנו. לפני שהרגשתי נבוך מהבחירות שלי, היום אני יודע שהן היו הכרחיות כדי לדעת באמת מי אני ומה באתי לכאן לעשות. בחרתי לא לחזור על דפוסים, לא להיות דולי, המשובטת, באתי להיות אני, לזרוע שלווה, אהבה, שלווה, חוכמה ועונג מהנאותיי, להלחין את הרגעים שמזהים אותי. אני הקציר של מה שאני זורע ולא הקציר של הציפיות של אחרים, ועוד פחות מכך, של הכוונות שלכם. אני שולית, אני בוטה, גסה לפעמים, לא תמיד, אני פרונטלית וישירה, אני חלק מהשלם, מהשלם הזה שבמקום לבחור באהבה, משאיר את הדלת פתוחה לנקום את הדבר הכי מכוער שהוא הכי חשוב לאבותינו רצו להשתנות. המטרה העיקרית של גני שבתאי היא להראות שלא משנה כמה התניות חוויתי בילדות, לא משנה כמה טראומה ופגיעה, לא משנה כמה מתירני, לא משנה כמה טמפרמנטים ופגמים יש לי, אם אני יכול לייצר רגשות טובים, למרות מה שהתנה אותי, אתה יכול גם לעשות את זה, להיות אוהב ומתמיד ולהשאיר את הבורות בצד,  האופי פורח, בלי להפוך אף אחד לקורבן.זה שיש שבתאי כמו אטמקראקה. זה מי שאני. 

אני פורש שוב למערה, אחרי שבלילה של גשם יורדת על האדמה החלשה, והרעם שאני שומע, אני מחליף אותו בסולמות מוזיקליים, אני נכנס לחשכת המקלט ומציע יצירה אחרת של עצמי, ואני מלחין הקדמה לטקסט אחר, מגן קדוש אחר. ריאן אוניל מציע את הפסקול לגן הזה ושבתאי מפרה אותי מבפנים, לפני הגעתו של נסיגת מרקורי.