החייתי

 

כל אחד יודע על עצמו. מתהליכי האבולוציה והנסיגה, מהשיעורים הקארמתיים, מהפרצופים ההפכפכים, מהמסכות שהכיר ואלה שהיה עליו ללבוש, בין אם הן היו כצורה של הגנה או התקפה, כדרך להכיר את האחר שציפה מאיתנו למה שהוא עצמו היה או, כמובן, שציפה מאיתנו למה שהוא כבר ידע, את מי שהערכנו את האחר לפי מי שאנחנו בפנים. ואני מדבר על זה ואני אפילו לא יכול לעצור את חצי החיוך, את העלייה של השפה העליונה של הספקנות, של השפה התחתונה, בעקמומיות של ליצן. כן, תמיד השוויתי את מי שאני דרך חוט בלתי נראה שהסתיים בפידבק.אני נותן את מה שאני, כי אחרים הם כמוני. האחרים הם כמוני. ואני חוזר ומוסיף, כמה טוב זה היה יכול להיות, במיוחד בשבילי, אם אחרים היו כמוני. ההרמוניה של הביטוי הזה והשקר שלו פועמים יחד. מי יהיה האידיוט שיעז להאמין בסינכרוניות הבלתי אפשרית הזו של האחר שהוא המראה שלי, מה שאני משקף מבפנים מגיע מבחוץ!? וככה זה באמת צריך לעבוד, מטבע החליפין. אבל, יקיריי, אפילו מטבע החליפין אינו משתקף באותו צד. מצד אחד הראשים ומצד שני הזנבות. הדואליות. או שאתה מושך לעצמך את מה שאתה או ממה שאתה מפחד! אם חוויתם נסיבות קשות, סותרות ויריבות, זה היה בגלל שהייתם צריכים ללמוד מהן משהו, לצמוח רגשית, מנטלית, אינטלקטואלית. וזה לא תמיד כך. חלקנו, ואני מצטט את עצמי, (אבל אני עדיין מאמין שיש רבים כמוני) שחיו את פרשת הדרכים שלהם, שניצחו את הקרבות שלהם דרך הנפילה-והנפילה-שוב. חלקנו לא לומדים. לעתים קרובות, היקום, המקור המקדם את השיעורים, אל מול עקשנותו של הלומד, מפגיש "ייסורים" חדשים, מצבים חדשים המקדמים למידה. האם אני טיפש או נדיב? האם אני פראייר או עקשן? כי כשהטבע שלנו נאמן למה שאנחנו נושאים, רבים מאיתנו מתעקשים להאמין במשוב שלא קורה, או, מצד שני, קורה בצד הקיצוני. וההלם התרמי הזה שובר את העקשנות, בדיוק כמו מים רכים על אבן קשה, עד כדי כך שהוא מכה עד שהוא חודר.ההתמדה של המים, תחילה בעקיפה, אחר כך בהתעקשות ואחר כך בשבירת מחסומים, זו התופעה שבאקסטרפולציה לטבע הפלנטרי, אפשר לקרוא לה סכר, סכר, גל גאות, צונאמי, בקיצור, שכולנו מכירים את האלימות והעוצמה שלה. המים ממוזגים, למעט בקטבים. ואם בקוטב הקיצוני מצד אחד יש לך אדישות ונדיבות מתמדת, מצד שני יש לך את הקרע עם הצורות הרווחות. אני בקטבים. האיזון הוא באמצע. העקשנות שלי לציית לשעון הפנימי היא שגרמה לי ללכת לקיצוניות. או אלוהים, אם אתה מעדיף. אני אלילה אנושית שוויתרה על משוב. אני האמפתית שאיבדה את הפחד שלה וכבר לא מושכת נרקיסיסטים.מי לא מתעקש על קשרים רעילים, מי מוותר על חוסר האנושיות של אחרים. לא אכפת לי לאן כולם רוצים להגיע. אני מתמקדת בעצמי וזה הפך להיות מאוד מעניין אותי. אני, שראויה להביט במראה ולראות את ההשתקפות שלי, מתוך עקשנות עיקשת והתמדה בטוב הכללי, מסתכלת עכשיו על עצמה, משתהה ומשפרת את עצמה. אני לא מתכוון למראה הפיזית, אלא למראה הפנימית. בשניהם למדתי לתעדף את עצמי על פני כל בני האדם סביבי. כולל הילדים שלי. אני לא כולל בעלי חיים או עצים, אני אחראי להישרדותם של אלה שתלויים בי, אלה שלא תלויים בהם, הבחירה שלהם. כל אחד יקצור את מה שהוא זורע. זה לא משנה מה אתה מלמד את אלה שאתה מחנך ושפעם הפכת את עצמך לאחראי, זה משנה להם, מה שכל אחד יקצור יהיה תוצאה של בגרות וסדרי עדיפויות ובחירות. היום אני הבחירה הראשונה שלי. הגרסה הכי טובה שלי. מה שהשקעתי באחרים, החלטתי להשקיע בעצמי, וכך יהיה מעכשיו! תפנה לי מקום לעבור. לגדול. לא באתי לעולם כדי לרצות אותך, ולא כדי להתפתות, לא באתי להתחרות, אלא כדי להוסיף למשהו שמצדיק את המאמץ האנושי שלי. תפנה לי מקום שאני לא רוצה אותך בשום מקום קרוב, שלא באתי להשתייך לגבר או לקבוצה שמבצעים בי מעשי סדום, שלא באתי להתעלל בי או שלא מגיע לי. יש לי כל כך הרבה מה לעשות. המלכודות שיש לכם בשבילי, כל אחד מכם, אתם בני ערובה שלהם וגם חקלאים של ההשלכות. תן לקיסר את הדברים שהם של קיסר. 

נעזרתי בשחקנים המגוונים ביותר בתחומים שונים. תמיד ידעתי שיש אומללות אנושית, הרבה מעבר לאומללות פיזית. הפנימי. מה שלא ידעתי זה שהם יכולים להגיע למערבולות ושאני אהיה עד וקורבן של הג'אגלינג המוזר ביותר. היום אני הופך להיות אחראי על הדרכים שבחרתי פעם, אבל לא טעיתי להיות אנושי. להיפך, אתה באומללות הרגשית שלך ובאנוכיות המחריפה, כן.  לא הערכתי נכון את הרוע שקיים במצב האנושי. אני לא אחד שאוהב אומללות. אני של שפע ושגשוג, של שפירות וצמידות מבניות, אני של קרשנדו ואפותאוז של הטוב.וכנגד החי האנושי שהכרתי, התוכחה שלי כתובה ונחתמת. אל תחלוף על פניך אם אתה מודד איתי, השווה את עצמך בשטחיות ובקור המפלצתיים שלך לאלה שנתתי לך ממני. ואף על פי כן, הם לא הצליחו להשמיד את הטבע האנושי שלי. אני אותו דבר, בפנים. אני פשוט לא מקבלת את החייתי איתי יותר. הלקח נלמד. האשליה שלך היא נצחית, האמפתיה שלי לא. ממשיך.