הוואלס לאלף פעמים

 

נפגעתי קשות מהאוויר הקר והרטוב של שעות הבוקר המוקדמות. מעניש אותי את החלום שרודף אותי. אני מתעורר שלוש, ארבע פעמים בלילה, זו אשמת האלפרזולם, זו לא אשמת האלפרזולם, זו אשמת הקפה או התה, מה זה משנה, אם האשמה תמות לבד ולעולם לא תהיה של אף אחד, ופתחתי את החלונות, הלילה עדיין התהלך בין אדי ההבטחה וההבטחה להזיע עוד פעם בין היום למזרון. ורק חצי שעה חלפה מאז המבט האחרון, ורציתי לחזור למקום שהיית, בפיסת הענן ההיא שבה לא חלף זמן, שום דבר לא גנב, הכל כפי שהיה קודם, לפני, לפני ועכשיו, מול הפעמים שהייתי שם, הדמות עם הגוף הנוכחי, עצובה כמו הלילה הרטוב, הרוח שואגת, ללא פחד, הייתי היגואר, עיניים אלה עצומות, עצמתי בסערה, עצמתי את עיניך, עיניך. שנים, בלתי ניתנת לגעת לחלוטין, קבועה וללא כתם הגיל, המשכת לחייך ומעיניך ראיתי את כל מה שהיה נסתר ממני במהלך חיי, מעיניך, לא עלה לך שחר, נפרדתי לשלום, כי נשארת בהם, לילה אחר לילה, רק בפנים, בהיותי החלון שלי לעולם הקר והנעדר, תאוות הבצע של השחר הרגעי והולכת ופוחתת, עיניך עצומות בשחר, הולכת ופוחתת. כמו מישהו ששומר על מקדש של מוכרים של אנשים אחרים, שהחזקתי אותך כאילו עמודי הנצח תלויים בך ותלויים, תלויים, עם הפנים שלי, בחלון הפתוח, היכן שירד הגשם, באלימות, באלימות הצעתי לו את פני, את זרועותי, את חזי להרגיש, בהשפעה הזו של החזקה, כל האלימות, היכן נשארתי דמות של חזקה, דמות של חזקה, חלום. הדואורו, ובזמן ששמרתי את עיניי עצומות, שומרת עלייך מהעולם, הצעתי את כפות ידי הקעורות, לא בתפילה אלא בעונש, על שהמשכתי להחזיק אותך, בזהירות ובתשוקה שבה אתה עדיין מזין אותי בפנים, ורגלי רעדו מהמאמץ לשמור אותי מעוגן בנמל הזה, מאחורי התריסים הפתוחים, נוטה לכיוון השחר, לאן אתה לא מגיע, למקום שבו אתה לא דמות, שבו שום דבר ואף אחד לא מכיר אותך, חוץ מכל העצים והזרועות הפרושות, שעליהם זועקים חיים מבעד להם, עדי כנפיים ומקור, עירום כמוני, מאולף כמוני בסערה, אוספים גם את החומה של הסערה שלהם, מורידים את עיניהם בסערה, רגליים מרצדות, כמו הנר עצמו, שנשאר דולק, תקווה מרצדת כמו חוט חרב חותכת את החלום למציאות וסיוט, בלי גשם כדי לכבות אותו, להתיש אותו, להזיע, כל היצורים החיים של השחר מסתכלים עליי ושותפים לטירוף שלי, בהיעדרכם, בסופו של דבר, אולי תרחיש מוצא, בסופו של דבר, אולי תרחיש מוצא להורג, מגן על גופו של כל אדם, דרך בשרי חסר החיים, שאוהב שלווה ואיזון, רודף חלומות בחושך, ואני רואה את הגשם יורד על כפות ידי המלאות במי אלוהים, הרטבתי את עצמי כדי למחות את הדמעות הבוקעות מהסיוט, ובאמצעות צווארי וחולצת הפיג'מה, אני שוב הופכת לרוח רפאים, מתחילה להציץ בשמיים ולהיראות מוקדם ולהציץ בשמיים ולהיות מוקדם. פעם, של קר, קפוא, אדי גופי משריפות חרוכות, רגליים חלשות הרועדות מהגלות, מכובד השנים, מהעייפות שמתישה אותי, מסכום הגעגועים, מהתעתועים התמידיים שלא נוטשים אותי, שבהם אני מייבש את דמעותיי וצומחים נהרות חדשים שיובליהם יזרמו אל תוך עיניך השומרות בתוכי.

אחרי אינספור ניסיונות לחזור לחלום, אני מוצאת את עצמי, אני עומדת מול עצמי במראה שבה בוער הנר, איפה העיניים שלך מהתצלום השחוק, העיניים של כל מלאכי השרת שמובילים אותי במסדרון בחושך למטבח, שם אני שוקעת את תחתית הקומקום בברז נוסף ושקית מליסה, עם מגבת פנים, מגבת, זרועי מייבשת את עצמי ומחליפה את עצמי, מחליפה את הידיים שלי, מייבשת את עצמי. מדים ואני מתיישב בשקט, כדי לא להתעורר חי או מת, ואני מתפנק בעוד תה שיחזיק אותי עד אמצע הבוקר, שם אשתה קפה כפול, לעמוד בפני הזריקה המחודשת של חלום שמת חשוף, מכרה אדמה שהתפוצץ קדימה, שנקם בעצמו במשך השנים ושכחתי לדאוג לו בלי לחשוב על הגוף הזה, אבל שדאגתי רק לגופך ההווה, שדאגתי לקבור את הגוף הזה. מלטף אותך, האם אתה מזיק, נאבק בין החוסר והנחמה שבעדיין בחיים ושמירה על הגוף שלי חי וחם, יחד עם תה המליסה, יחד עם עשב השינה, עם הלבנדר בקפלי הסדין, עם הרקמות, בקפל הצלחת, שם התה מזכיר לי שהשחר שלך מקיף אותך, שוב זורחת, שחר סובב אותך. חזה, בחיבוק ובריח המתוק שלך, אני קם מובס, אני חוזר לעזרתי, הכובעים ננעלים, רוח הנשר נעצרה ללילה נוסף שבו האלפרזולם יכול להיות יעיל, השפעה מנוחה על הגוף עייף מהריקוד שממשיך להתאמן, היום שבו אראה אותך, שיהיה יום נהדר, יום ויום ביום, ביום, ביום הזה, ביום הזה. נאומים, כל המילים הנאמרות, הכתובות, כל שחר המצוקה של היעדרותך יעייפו אותי, כי אשוב לזרועותיך, בין כדור, מחסה של מפץ שיסנוור אותי, שיחריש אותי ואני אראה רק את הזיקוקים בעיניך ושמצילים כל ילד מהתקדמות התכריכים, זה יהיה אותי שתציל, שגופי ישמש כקיר, שראוי לתכריך, שסוף סוף נמאס מחזרות על ריקוד קטיפה, כשבסוף התגשמו חלומות, כשבסוף התגשמו חלומות, קטיפה. חופשי, מבלי להעליב אף אחד, מנחה אותי, בסופו של דבר, עיניך, תמיד עיניך הלא שוות תומכות בגופי, נפלו על אדמת חללי המלחמה, שם מבלי שזה יהיה צירוף מקרים או מקרה, אפול סוף סוף בזרועותיך, בחלון עיניך, היכן שה' הפיח בי חיים, כך התחיל. ואני מסיים את התה, הטקסט, הקדשת השניות, דוחף את השמיכות לאחור, נכנס ליום, בתנוחת עובר, שומר על האור הפנימי דולק להר הגעש שיכבה את עצמו בוואלס הזה באלף פעמים, שם תפילותיי שותקות, היכן שאני כבר נשאר, על ברכיי, היכן שרק חוסר המזל ינשק את פניך, כאילו זה היה לי עכשיו. ואז, באקורדים האחרונים של ברל, הלבה של גופי תתערבב במימיה המלוחים, בים שאיחד אותנו וששום דבר ואף אחד לא יפריד. סוף סוף אני יכול לעצום את עיניי ולחכות לגלים, שבעה בכל פעם, יישברו על גופי ויקחו אותי לים הפתוח, בוואלס הזה שתורגל שם למעלה, שבו שנינו ואלס נצחים רבים.