עלים שנוגעים ברוח

 

אבא, האם כל החיים יקרים או רק של השפלים? האם חובה לשאוף לאושר או רק לשאפתנות חסרת מצפון? ובני השלום, האם הם חלק מהירושה העקומה של אלה הנוהגים ברשעות? האם יש חוק לא שוויוני בין ילדיכם לבין אחרים שגם הם אינם שווים? האם יש פטור מעונש למי שמציב גבולות בפיסת טריטוריה או שהפושעים מתוגמלים על ידי אמנות של מחלוקת? האם יש גיהינום של גן עדן או שכולנו נמדדים בטירוף של הרוע? אבא, האם היה זה חוסר מזל שנולדתי כאן, או שבסוף חיי אודה לסבל ואקח אותו כשיעור באנושות?

אבא, תסלח לנו, אבל האם גם לרוצחי ילדים יש ילדים שהם שולחים למלחמה? וחיבה, אבא, האם הם יודעים מה זה להרגיש אובדן טבורי של חלום? ואמפתיה, אבא, יכולה להיות מדבקת, כמו שאפתנות? ואם יתומים נולדים במלחמות, למה אתם לא מדביקים אותנו בשלום? אבא, מהו המסתורין עלי אדמות, שהכדור הענק שאנו חיים בו, שנקרא העולם, מכיל? מה מחכה לנו אחרי שבירת הצעיף, השמיים, הרחם שקיבל את פנינו וגירש אותנו? מי דחה אותנו או שאלוהים בחר בנו לרמות?ומהי לידה, אם כשהיא מבטיחה חיים בחוץ, יש לה ריח של מוות בפנים, גם כשלא רואים מיד את התוצאה והיא גורמת כל כך הרבה נזק? האם החיים הם פגיון עבור היתום, או שכולנו יתומים בתעלומה ובספירה הסופית? איזה קסם מתוק אורב בין יום ללילה, איזה ספק קורע את הרגע, בין נשיקה לשוט, ומי מגדיר את הקטגוריה או את הגורל? אם הגורל ארוך או מתקצר על ידי הכדור הסגור, בלי הסבר, בלי שום דבר שיאפשר לנו לדעת איפה הוא מגיע לשיאו, בקרע של הערכה, מי מביא לנו לחם או צער, מי טועם את הדמעות שלנו ומוסיף להן מלח או סוכר? כי הילדות היא הדובי של הבורות התמימה שלנו, משקפי קוצר הראייה באותיות הגדולות של חדר המתים, ואנחנו גדלים מכוסים בשקר של אגדות, של לנצח ולעולם לא, ומשאירה אותנו בין נדהמים לחסרי אמון! מהי אהבה, ממה עשויים הכוכבים, מאין אנו באים, מתי אנו מגיעים ולאן אנו נוסעים כאשר אנו יוצאים מכאן, אל פיסת האדמה הצחיחה, מפשיטים בטון וגופים מרוטשים, ואם נכון שאחד ואחד הם שניים ואהבה היא אחת וללא תנאי, היכן אנו נולדים לאחר מכן?

אבא, אמור לי מדוע הלילה מתארך, כאשר אנו לובשים קמטים ועקמומיות ועייפות, כאשר אנו אורגים תפילות בשחר החורף, מתגברים על חוסר ודאות, אנו מכווצים את אגרופינו ואת עינינו, ולמרות ספירת הכוכבים, קבוצות הכוכבים, הטבל הגדול הוא אנחנו, קסיופיאה מראה לנו שבילים, אנו חשים, אבא, שהימים מצטמצמים ברעיון הזה של סוף וחתך,  אם הם מקצרים ברכות ולומדים תנאים, חוזרים בסולידריות הפוכה, יסודות מבניים, אנושיות, הריון, מחויבויות מתמשכות, מתמשכות, נשארות ערות בנו, אם יש חוכמה, עונות השנה, שמביאות פרחים, עלים, פירות ועוקרות אותנו, בלי ברירה, דחוסה ונדירה ככל שתהיה, החמצן של החיים נשאר,  אבל למה, אם כן, הכאב הזה בחזה? אל תדברו איתנו על מזל. אבא, מה אנחנו עושים כשאנחנו מרגישים את הזמן מגיע, שבו הצומת, לשניות, עוצר את מזלג הכוונון, ובמרווח האוקטבה הזה, איפה כולם, איפה האחרים, איפה אתה, שאנחנו לא רואים את המכה מגיעה, את הקיר הכהה, את השיער הלבן, את החצוצרה של הטרנספורט האחרון? במה יעצור הדופק שלנו, כמו טלטלה ברכבת המגיעה לתחנה, הלב, בלי מחשבה מוקדמת או אלתור, בלי רשת, בלי טרפזים, בלי התרעה מוקדמת, לאיזו השלמה הוא יגיע? ולאן יזרמו האנחות מלאות הפחד מהמחר, המעכירות את החושים, את השיפוט של מה שהיה כאן ואיננו כאן עוד?  אבא, מהרחם שנפתח, עקרון הזיכרון ייעלם, כפי שאכן קרה, שם, משוטט בתוך החור בהיסטוריה, שאנו שומרים בספר החיים, בענן, באופי הרוח, בחבר הדמיוני, באותה פיסת אבק זיכרון, בשפך הנהר, ואם אני יודע שאתה איתי, למה אנחנו מרגישים לבד? אבא, תתכחש לכל, קח את התחושה העצובה הזאת, של הנטישה ותביא שוב קיץ, שיר סתיו, ים סוער, תפחית את הברברות והסרקזם של האבודים והמצויים ותביא לנו צחוק קל, מודאליות של התחלות חדשות, שחר של חלומות, כי הם סיוטים שאנחנו חיים, שחיים איתנו, תגיד לנו, האם זה על ידי עונש או קידום? ולאן הולכת התקווה, אבא, איפה החיבה שלך, שבגלל שאנחנו ילדים, אנחנו לעתים קרובות כל כך לא רואים בפניהם של אלה שמטפלים בנו, איזו רשלנות לקחה אותך לא להזהיר אותנו שנולדנו לבד וגם עזבנו אותו דבר או שהכל אשליה, של המציאות הזאת שהם מדברים עליה כל כך טוב וזה רק דבר שבשגרה,  מציאותי?

ושהחיים יכולים להיות מוות נדחה, מתנה מורעלת, שבה איננו משתתפים, ואיננו יודעים הכל, מוצא, התקדמות, כניעה, כלום, כלום, שכח! שהשאלות כל כך רבות והזמן שוכח לגדול, והצמא גדל בבדידות ויש לנו רק ספסל בכביש, לשבת ולחשוב שאנחנו לא יודעים כלום, שאף אחד לא מזהיר אותנו מהבליעה המסוימת הזאת, מהפער הזה שבו חי הכאב, כשהכל קצף ואז הכל נערם,  רק הגותים נשארים בגאות החלומות שלנו, בנזק שמשתלט עלינו, כשאנחנו מאבדים אחרים, הורים, הורים, איפה שומרים את הכאבים, איפה מסתתרים השומרים שלנו, והפצעים שתמיד חוזרים בסוף יום ורק הם לא שוכחים לחזור!כי ההורים אינם כמו גלי הים שבאים והולכים כל שבע, שבכל פעם שהם עוזבים הם לא חוזרים, אלא כדי לרדוף את העתיד, כי הם מעולם לא עזבו בשבילנו, ותקווה היא רק מילה עלובה ושחוקה, שמבטיחה יותר ממה שהיא מקיימת. והוא חוזר מההתחלה, על העיקרון האינסופי והעצום הזה. כל כך הרבה יערות אפלים, כל כך הרבה יתמות מרצון.

אני יודע, אנחנו לא יכולים לשאול יותר, אבל תענה לנו רק פעם אחת, איפה הזרועות, הענפים, המשוטים של הספינה, הקשרים, השורשים שאנחנו מטפלים בהם, שמופרעים על ידי הקור בדם שמתנקז לחומוס, צומחים, אם הכל האפלה של היום, בלילה של גוף ששכח לעלות השחר? אתה מבין, לא שמענו אותך עונה! הוא אומר לנו אבא, ממה עשויה אהבה, כשהוא בא כמו צלב, ועל ברכיו, מוריד אותנו לחצי תריסר מלמולים, של משאלות, של מתנה שהוא הופך את עצמו לגיבור הנעדר, ונותן לנו לדעוך, תחילה הוא מחווה את המוטיבציה להילחם בטורפדו ובפחדים הרבים, ובהגיעו לחוף, ממש שם,  בחול, בין סלעים וצללי אבות, האם אנו מתים?