טיפול מרוכז בעצמו

 

הרבה זמן לא הייתי אתה. עכשיו אני רק אתם, אולי צל של משהו שנחת בכם, חי בתוככם ולא התאים את עצמו להיעדרותכם. עשיתי את החשבון בלוח השנה האנושי. אתה חסר לי כבר 9496.5 ימים. יש הרבה ימים ולילות, שעות, שניות של ייסורים. וכשעזבת, אפילו לא הסתכלתי לך בפנים, כי אצטרך לחנוק את הרגשות האמביוולנטיים שפעמו, בלימבו של פחד וחוסר תקווה. 

יצאת מבעד לדלת הכניסה, או שאני אטעה והכל יהיה חישוב מוטעה של האשליה שלי שממשיך בהקדמות ומונולוגים אבסורדיים. אני עדיין במשא ומתן עם עצמי. אני זוכרת שהלכתי למרפסת החדר שלנו, שעץ הדקל בגינה הסתיר את היציאה שלך, ושכפי שחזיתי, הלכת לבית הקפה בקצה הרחוב, בלי מוצא, שם ראיתי את הנעליים שלך נגררות פנימה ויוצאות. לא יכולתי לראות את הפנים שלך. אני זוכרת את קווצת השיער מעל המכונית, ראיתי אותך נכנסת ואני זוכרת שהילד הפנימי שלי כנראה מת שם.הייתה הפסקת חשמל. הפסקת חשמל גדולה. חום. פחד. אנחנו מקבלים החלטות בלהט הרגע ואז הכעס נוקם, התסכול נשאר, חוסר הסבלנות שולט. נשארתי לבד. לא הצלחתי לרדת במדרגות לחיים. למטבח, לסלון, לפתוח את הדלת ולאזור אומץ לראות אותך יוצא. תמיד הייתי פזיז. ובאהבה. והאגו הזה שלי שולט לי בראש, אתה צודק, אתה תמיד צודק, זה היה המונולוג. סדקים ייפתחו בכל לילה של היעדרותך. ואני מסתכל, ברגע זה ביום, בחוץ, בקול רם וצלול, על השמש שזורחת, אבל אני, אתה יודע, עדיין בלילה הראשון של היעדרותך. שוכבים על מיטתנו, צופים בצללי עץ הדקל מציירים מפלצות על קירות החדר. הזיכרון נורא ואני סוחבת איתי הכל. אני לא מופתע מהעייפות שלי. זה לא יכול להיות אחרת, מאשר זה, הגוף הזה הוא רק גוף שגורר את עצמו לתוך ההוויה הנצחית של הימים שהם אפורים, אפורים כל כך, כי אתה הוא זה שצבע אותם. הלילה ההוא לא היה לילה. הלילה הזה היה הסוף. של עשור של חיים, של להיות מאושר, של להיות שלם. תמיד הייתי שלם איתך. מעולם לא הקטנת אותי. להפך, תמיד ראית את החופש שנשאתי בתוכי והלילות השתהו בתוכי, עם הפרידה הזאת. שבר. הילד שלי איננו. החלום שלי מת. בחתיכות, שם, הוא אפילו לא ירד במדרגות לבקש עזרה, כלום. לא יכולתי אפילו לסבול לשמוע קולות אנושיים שניסו ליישב את חיי. התפייסות, הסכמה, חלימה היו אסורים. פשוט כעסתי עליך, עליי, על הכל, שהכל נשבר, שם, באותו יום. 

אז זה היה כדי להימנע מכל מה שהיה קשור אליך, עבודה, מוסיקה, מכשירים, הבחינה הקפדנית של הימנעות מכל מה שהחיים מכילים, איפה נפלת, השם הקשור שלך, להעניש את עצמי ולהימנע מלהסתכל, להימנע מלהרגיש, כמה טוב הייתי בשנים האלה לסגור הכל בפנים, להאמין שאני ריק.אין ספק שהוא יחכה לנס ההיעלמות. כל מה שמת, קמל. להוסיף. ואתה לא. היית שלם, בפנים, ללא רבב. איך אתה מעז? אחרי הכל, כל הכאבים והחוויות והפצעים והצלקות, אחרי כל המירוצים והג'אגלינג, הבריחה, הבריחה, אתה עדיין שלם, בדיוק כמו החתולים שלי על מזוזת הדלת, עם השפם שלהם בשמש, מחובק ומאושר, אתה עדיין בתוכי, מתוק, רך, אינטליגנטי, זריז, חזק, מדען,  מודרני, פנימי ואתה ממשיך לחיות בקו רוחב אחר ואני ממשיך לחלום על צעדיך. החיים הם רצף כזה של דברים בלתי מובנים, של מוטציות ותאריכים, של אהבות אסורות ואירועים וגנים ועונות מתמעטים וכל הרצונות לעזוב. לאחר מכן, החיים לא הפסיקו לקרות. תמיד ניצלתי על ידי בעלי חיים. תמיד. כשבני אדם התפרצו פנימה, העלו השערות והפעילו את האנרגיה שלי למרחב אחר, לעוד פרויקט, לדרך חיים אחרת, בעלי חיים תמיד היו איתי. ואני איתם. הם תמיד הצילו לי את הקואירו, הם תמיד היו הריפוד, חוף המבטחים של המרירות שהוא, כך, סוג של רישומים גסים שאנחנו מוחקים בהיסח דעת, אפילו בלי למדוד תוצאות, כי אנחנו מאמינים שעמוק יותר לא יכול להזיק, אין יותר עומק, אין יותר בפנים, כשבפנים האש הזו שורפת והורסת את היסוד,  הנטייה המקורית לתשוקה, לחלום שאיבד ממדים, שהתפורר על פני האדמה, הקורות נשארות עומדות, חיים שלמים, אפילו, כדי להזכיר לנו את מה שאנחנו מעזים לשכוח. אין בנייה שבונה אם הבסיס מימי, אם זה זעקה, אגם של מים דוממים ודוממים, שום דבר לא בנוי על גבי חול טובעני. מה שנבנה הוא האשליה, הכל חמוד, הכל מסודר ומוכן ולא מוכן לפיצוץ הוודאי והבלתי צפוי. 

אני הולך, מנקודה לנקודה, בונה מחדש את הבניין כדי להבין שוב את היסודות. בהתחלה הייתי שלם. הנה הסקיצה שאני מוסיף, יום אחד כן ועוד פחות ועוד לא ועוד כלום, אני משחזר את זה שהייתי, שהיה השלם, המקורי, לפני הקריסה, הנפילה, הקריסה, הגרזן בבית שלי. עץ הדקל כבר לא אותו דבר. אי אפשר היה להשתיל אותו. הנדנדה נהרסה בגלל מזג האוויר, הספסל הישן והבלוי כבר לא מקבל זנבות למעלה, נופל תחת משקלם של בני אדם. רק ציפורים יכולות לשבת עליו, וחתולים. אני מסדרת את מדפי החיבה, מורידה אבק מזרועותיי שכבר לא מחבקות ושכחתי את הדרך שמובילה לשלך. שמתי על פי את השפתון השקוף, מהפה הזה שמשתמשים בו רק בדיבור לסירוגין עם אדם זה ואחר, עם חיה זו ואחרת, בארוחות משעממות ועל רגליי, המקיימות את חלומי, נעלתי את הסנדלים הבלתי רשמיים. עדיין קיץ בחוץ, אבל בפנים אני ניזון מהחורפים שלכם. וזה הכי קרוב שאני מרגישה למה שהרגשתי קודם. כל השאר זה קצף, זה רוח, זה מים רותחים. אני עדיין חולם על היום שבו תבקרו אותי בשמורה, שם תשמיעו לי את אלגיית הנוסטלגיה ותראו את החלום שעדיין יש לי בחיקי, עכשיו חם, שבקרוב יתנתק, תגיע לראש הסלעים שלכם ותעוף משם, עושה כבוד לאהבה ולחופש. לא כאן, במטוס הזה, אני רוצה שתמצאו אותי בקסטלו. שם אני גר, מאז שעזבת אותי. 

אני כבר לא מסתכל אחורה, לא היום. אני לא מתקן את זה. לא מתקן. אני לא מוסיף. את שארית הייסורים אני משאיר לימים אחרים. תמיד יש זמן לרפא פצעים.